עופרה רודנר מתארת את תנועת הסולידריות הבינלאומית עם הפלסטינים כחבורה של אנשים תלושה מהמציאות, שהתנגדותה לציונות היא סיסמה ריקה וחסרת חשיבות מעשית ("הארץ", 13.5). לשיטתה, מתנגדי הציונות בעולם הם "ווקיז", שתובעים את גירוש היהודים מישראל, או לפחות את פירוק מדינת ישראל, בלי להציג תוכנית למסגרת חלופית. לדברים הללו אין בסיס.
המונח Woke צמח ממאבק השחורים בארה"ב נגד מערכות הדיכוי האלימות האופפות אותם. ה"ווקיז" עֵרים (כמשמעות המילה באנגלית) למערכות האלה ולחובה להצביע עליהן במפורש על מנת לחולל שינוי. בדומה לכך, להמוני הפעילים והארגונים המובילים את המאבק לשחרור הפלסטינים, ובפרט לתנועת החרם, יש הגדרה ברורה לציונות שבה הם נאבקים, וספק אם תומכי הציונות יוכלו להכחיש הגדרה זו, שכן הציונות כוללת הרבה יותר מ"הקמת בית לאומי ליהודים".
תומכי הפלסטינים מתעקשים להזכיר כי הציונות מראשיתה דגלה ב"רוב יהודי", וכי הפעולות להשגתו היו כוחניות מההתחלה. הם מציינים, למשל, את סילוק הפלאחים הפלסטינים מקרקעות שנרכשו בימי השלטון העותמאני והמנדט הבריטי, או את האלימות המאורגנת נגד פועלים פלסטינים כדי לסלקם מאתרי הבנייה למען קידום "עבודה עברית". גם אחר כך, הם אומרים, הפריווילגיה היהודית היא מהיסודות של מדינת ישראל.
במדינת ישראל, אלו השייכים לקולקטיב היהודי, וליתר דיוק "זכאי חוק השבות", נהנים מעליונות חוקתית על פני יושבי הארץ הפלסטינים, כולל אזרחי ישראל הפלסטינים. גם אם אין למדינת ישראל חוקה, יש בה חוקים הקובעים את אופי המשטר. עמותת עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל — הציגה כבר לפני שנים מסמך מפורט ביחס לחוקים המפלים בישראל. מעל כולם חוק השבות וחוק האזרחות, שמאפשרים ליהודי, או אף לקרוב משפחה לא־יהודי שלו, להגר לכאן ולהתאזרח, אך מונעים הגירה או חזרה של פלסטיני פליט הנכבה וצאצאיו. דרישותיהם הפשוטות והקונקרטיות של מתנגדי הציונות נובעות מאבחנותיהם לגביה: יש לבטל כל אחד מהחוקים המפלים שבבסיס מדינת ישראל.
כאשר הדרישה להכיר באפליה יסודית זו מופנית אל הימין והמרכז הציוני, היא נענית לרוב בסירוב בוטה וזועם. אך כאשר היא מופנית למי שרואים עצמם כ"שמאל ציוני" או כ"מחנה השלום", הדרישה מציבה אתגר בלתי אפשרי, והיא נתקלת לרוב בשתיקה, מבוכה או התחמקות.
מאמרה של רודנר הוא דוגמה טובה לכך. היא מנסה לתאר את מתנגדי הציונות כלא יותר מכותבי התגובות הצעקניות ביותר שנתקלה בהן ברשתות החברתיות. קביעתה (הנכונה) כי "אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור", היא ניסיון לבטל דרישה לשוויון חוקתי מלא, ולתיקון מעשי ככל שהמציאות מאפשרת. האמירה "אין לנו לאן ללכת" אינה אלא אמתלה נוחה, מפני שהארגונים המובילים את המאבק לזכויות הפלסטינים אינם קוראים כלל לגירוש היהודים מהמקום הזה (אם כבר, האמירה מעלה את השאלה האם הכותבת סבורה שאין ליהודים אפשרות קיום ללא עליונות חוקתית על אחרים).
רודנר מנסה להדוף את שלילת הציונות בשם הפרגמטיזם, אך הצעתה דלה להפליא, ומסתכמת בהתמקדות בשאלה "איך חיים פה ביחד, ערבים ויהודים". לא רק שאין בדבריה התייחסות לחוסר השוויון היסודי במדינת ישראל, כפי שצוין לעיל, אלא שגם אין בהם תוכן פוליטי ברוח "השמאל הציוני": אין תביעה לנסיגה מלאה לגבולות מאי 1967, אין התייחסות לקונסנזוס המתחזק בעולם בדבר אחריותה של ישראל לאפרטהייד (פשע לפי הדין הבינלאומי) ואין דרישה לקבלת אחריות על מה שארגון "בצלם", ולא רק הוא, מגדיר בתור "הג'נוסייד שלנו בעזה".
לעומת זאת, מתנגדי הציונות בתנועת הסולידריות הבינלאומית עם הפלסטינים, ובהם פעילים יהודים וארגונים יהודיים רבים, מציעים חלופות מפורטות. אחת מהן היא המעבר למדינה שוויונית ודמוקרטית, בדומה לשינוי החוקתי שחל בדרום אפריקה לפני כ–30 שנים. את הקולות הללו אפשר למצוא גם במדינת ישראל. כך למשל, עמותת "זוכרות" המקומית מגבשת מתווים מעשיים לשיבת הפליטים הפלסטינים במסגרת דמוקרטית עתידית.
ברור שהיוזמות הללו עלולות לעורר חרדה, לפחות כתגובה ראשונית בישראלי הממוצע, וגם בקורא "הארץ" הממוצע. ואולם, גם אותם ישראלים מכירים בכך שהסטטוס־קוו הנורא אינו בר קיימא, ושבמדינת ישראל מתחוללים תהליכי התפוררות עמוקים, שכבר מובילים רבים מאזרחי המדינה להגירה, או לפחות למחשבות על כך. שינוי יסודי ממילא ייכפה כאן על ידי המציאות, ומוטב לפעול כבר כעת, כדי שהוא יהיה דמוקרטי ושוויוני.
אמנם נכון שכינון מסגרת חוקתית ומדינית חדשה ושוויונית דורש חשיבה ותכנון מאומצים. אך ההכרה המפורשת בכך שהמשטר הציוני המפלה מחולל שנאה, הדרה ואלימות אינה דורשת מאמץ אינטלקטואלי כה רב. מה שנדרש זה רק מעט ענווה, יושרה ונכונות להיפרד מעמדות העליונות והפריווילגיה — זהו הצעד הראשוני וההכרחי. שיח פוליטי שנמנע מהכרה זו אינו אלא בריחה מהמציאות. שיח שמתחיל בהכרה זו יכול להוביל למציאות שבה "חיים פה ביחד, ערבים ויהודים", כתקוותה של רודנר.
