מלחמה היא כלי פוליטי מסוכן שמטרתו לעצב מחדש את מאזן הכוחות. איזה מאזן כוחות חדש ביקשו הקולוניה וארצות הברית לכפות כאשר פתחו במלחמה נגד איראן? כיצד התפתחו הדברים? ומה עלינו לעשות ביחס לכך?
זיהוי הסברים פשטניים
המלחמה אינה עוסקת בדמותו של טראמפ. למדינאים, כולל נשיאים, יש מרחב תמרון מסוים, אך הם כבולים למאזן כוחות בתוך החברות שלהם. הפיכתו של טראמפ למועמד המפלגה הרפובליקנית היא תוצאה של הסדר בין קבוצות אינטרס בארצות הברית הנהנות מתוכנית פוליטית שהוא מוכן לקדם. לדוגמה, הסנאט האמריקאי דחה במרץ 2026 הצעה שנועדה להגביל את סמכויות המלחמה של הנשיא. לכן, זו מלחמה של הממשל האמריקאי – לא של טראמפ.
בדומה לכך, מטרת המלחמה לא הייתה להסיט את תשומת הלב מתיקי אפשטיין. התיקים הללו אינם מסכנים את כלל הממשל האמריקאי. למעשה, דעת הקהל עצמה אינה בעלת חשיבות רבה בהקשר הקפיטליסטי של ארצות הברית. למשל, חוקים פדרליים מרכזיים להגבלת הפצת נשק מעולם לא נחקקו, למרות הפופולריות שלהם, וסביר להניח שלא ייחקקו כל עוד לאיגוד הרובאים הלאומי (NRA) יש השפעה כה גדולה. חשוב מכל, ההתמקדות בתיקי אפשטיין מסיטה את תשומת הלב מהתוכנית הפוליטית שמאחורי התוקפנות האמריקאית כלפי איראן.
כך גם לגבי הרעיון שהקולוניה שולטת בארצות הברית. אין ספק שקבוצות השפעה ציוניות פועלות להשפיע על החלטות אמריקאיות. אולם גם מדיניות הקולוניה עצמה היא תוצאה של הסדר בין קבוצות אינטרס שונות, כולל מפלגות פוליטיות, תעשיית הנשק, קבוצות דתיות ועוד. הדבר נכון גם לארצות הברית. הדינמיקה בין כל הגורמים הללו היא רשת מורכבת של השפעה שאין לצמצמה לאמירה פשטנית כמו "ישראל שולטת בארצות הברית" – עמדה שמונעת ניתוח עמוק יותר של התוכנית האמריקאית.
מאזן הכוחות שארצות הברית מבקשת לכפות באיראן
בהצהרתנו הקודמת, "הבנת השינוי ההיסטורי במדיניות הגלובלית של ארצות הברית והתמודדות איתו", בחנו את אסטרטגיית הביטחון הלאומי (NSS) של הממשל האמריקאי, שפורסמה בנובמבר 2025. המסמך מזהה את עלייתה של סין כאתגר המרכזי לארצות הברית, וקובע כי שלושים שנות מדיניות אמריקאית שניסתה לבלום אותה נכשלו. בהתאם לכך, העדיפות האמריקאית היא כעת עימות עם סין – כלכלית וצבאית. הדבר כולל החזרת הייצור לשטח ארצות הברית (ומכאן המכסים), ביסוס הגמוניה ביבשת אמריקה (ומכאן ונצואלה, גרינלנד, קובה), והפחתת המעורבות באזורים אחרים (ומכאן הרטוריקה על אירופה ונאט"ו) כדי לרכז משאבים מול סין.
המסמך גם מפרט את היעדים החדשים של ארצות הברית באזור המכונה "המזרח התיכון". היא תחדל מלנסות לבצע שינויי משטר יקרים, ואינה מעוניינת עוד בנפט, בהיותה יצואנית אנרגיה נטו ובשל גיוון מקורות האנרגיה. במקום זאת, מטרתה המרכזית היא "יציבות", שתאפשר לה להתמקד בסין. האתגר המרכזי ליציבות זו, לפי המסמך, הוא איראן ובעלות בריתה.
לפיכך, המשא ומתן שקדם למלחמה עם איראן התמקד בהפיכתה מכוח "מערער יציבות" למדינה מצייתת: כזו שאינה מהווה עוד איום צבאי או גרעיני, מפסיקה לתמוך בקבוצות חמושות באזור, מוותרת על היכולת לחסום את מצר הורמוז, ומסכימה לנרמל יחסים עם הקולוניה. איראן לא נענתה, ולכן ניסו הקולוניה וארצות הברית לכפות את היעדים הללו בכוח צבאי – בין אם באמצעות הכנעת המשטר ובין אם באמצעות הרס יכולותיו הצבאיות והכלכליות.
כישלון ארצות הברית
נראה כי גם המלחמה עצמה נכשלה. המשטר האיראני לא נכנע, ויכולתו לפעול ברחבי האזור נותרה בעינה. במקביל, הוא הצליח לערער את הלגיטימיות של משטרי המפרץ ששימשו לתקוף אותו. תקיפותיו על תשתיותיהם איימו ליצור קרע בין משפחות השלטון לבין האליטות הכלכליות, אשר האינטרסים שלהן חפפו עד כה. באמצעות איום על מודל "מקלט בטוח להשקעות" של מדינות כמו קטר ואיחוד האמירויות, הראה כי תמיכה בתוקפנות האמריקאית עלולה להביא לקריסתן. האיומים על מתקני התפלת מים אף סיכנו את עצם קיומן של ערים שלמות בסעודיה.
עמידתה של איראן הרחיקה לכת עוד יותר. הכלכלה האמריקאית תלויה במידה רבה בפטרודולר: התחייבות מדינות המפרץ למכור נפט בדולרים יוצרת ביקוש עצום למטבע האמריקאי ומבססת את ההגמוניה שלו, בעוד שרווחי הנפט מושקעים במידה רבה חזרה בארצות הברית. זהו יסוד מרכזי בכוחה הכלכלי והצבאי. לפיכך, האיום האיראני על כלכלות המפרץ – הן על הכנסות הנפט והן על השקעותיהן בארצות הברית – הוא גם איום על הכלכלה האמריקאית עצמה. יתרה מכך, איראן אפשרה המשך זרימת נפט, אך בתשלום ביואן, אירו ואף במטבעות קריפטוגרפיים – פגיעה במודל הפטרודולר.
עד כה, ארצות הברית לא הצליחה לכפות מאזן כוחות חדש לטובתה. במקום זאת, הסכימה להפסקת אש בתנאי שמצר הורמוז יישאר פתוח – כפי שהיה עוד לפני המלחמה. איראן, מנגד, מבקשת לכפות מאזן משלה: הצעתה בת עשרה סעיפים כוללת הכרה בזכויותיה הגרעיניות, הטלת מכסים על ספינות העוברות במצר, סיום המלחמות באזור, ונסיגת כוחות אמריקאים – ללא ויתור על תמיכה בבעלות בריתה או נורמליזציה. סביר שארצות הברית לא תסכים לכך, אך איראן עשויה לפעול כרצונה, כולל שליטה בהורמוז, שלפי הנראה סוכמה עם עומאן.
בקיצור, הניסיון האמריקאי להסיר גורם "מערער יציבות" כדי להתמקד בסין נכשל. הדבר מציב אתגר ממשי לתוכניתה להפחית את חשיבות האזור. ההתפתחויות גם מאיימות על הקולוניה, שאינה מתעניינת בעימות עם סין ומעדיפה להשמיד את איראן בכל מחיר, שכן הן מדגישות את תלותה בכוח זר שאולי אינו מוכן או מסוגל להמשיך.
מאזן הכוחות המתהווה
אין פירוש הדבר שארצות הברית והקולוניה הודו בתבוסה. המלחמה חשפה שימוש בטקטיקה קולוניאלית עתיקה: פילוג על בסיס זהות. בשנים האחרונות הציעו פוליטיקאים ומכוני מחקר אמריקאים וציוניים לנצל את הפילוגים האתניים והדתיים באיראן כדי לפרק את החברה מבפנים. ארצות הברית פעלה כך במהלך המלחמה וסביר שתמשיך בכך. בחירתה של איראן להיות רפובליקה דתית ולא דמוקרטיה חילונית, ויחסה למיעוטים על בסיס שבטי ולא כאזרחים שווים, הופכים אותה פגיעה לפירוק כזה. גם המלחמה בלבנון מנצלת פילוגים דומים, כאשר התוקפנות הציונית דוחפת אותה למלחמת אזרחים או לנורמליזציה. ההתיישבות הקולוניאלית בפלסטין נמשכת כמובן.
מאזן הכוחות החדש עדיין מתהווה. ההתפתחויות מלמדות את האזור: מבחוץ, ארצות הברית והקולוניה אינן בלתי מנוצחות – הן חזקות אך שבריריות. הטענה היסודית של הציונות, שלפיה ביטחון ליהודים אפשרי רק במדינת מתיישבים צבאית, מתבררת שוב כחסרת בסיס – חולשה שיש להדגיש בשיח המכוון למתיישבים. מבפנים, הפיצול הזהותי הוא נקודת התורפה הגדולה ביותר, ולכידות חברתית צריכה להיות בסיס ההתנגדות. אך מדיניות זו אינה עומדת במוקד של בעלי הכוח. במקום להיות צופים פסיביים ולהזדהות באופן עיוור עם משטרים קיימים, על תנועות פוליטיות ואזרחי האזור להתארגן סביב תוכניות פוליטיות המגינות על החברות מפני פירוק זהותי ומאתגרות את ההגמוניה הקולוניאלית.
