מאמר שפורסם באתר Mondoweiss – מאת נר כתרי
לאור הכישלון הברור של הצעת "שתי המדינות" ותזוזתה של החברה הישראלית עוד יותר ימינה, החזון בן מאה השנים של מדינה דמוקרטית אחת צף ועולה מחדש בקרב חוגים פלסטיניים וגם ישראליים. מעבר מ"מדינה בלעדית ליהודים" למדינת כל אזרחיה אולי לא נשמע מושך עבור רוב היהודים בישראל. אכן, בקריאתה להקמת מדינה בלעדית ליהודים, הציונות מעניקה עדיפות ליהודים על פני לא-יהודים; אבל ODS היא האנטיתזה הבסיסית לכך, שכן היא מסרבת מלכתחילה לפוליטיזציה של הזהות ובהתאם לכך קוראת למדינת כול אזרחיה ללא פריבילגיות לשום קבוצת זהות דתית, אתנית או אחרת. למרות שהיא אינה מפלה יהודים לרעה (כפי שהיא אינה בלעדית לערבים או למוסלמים), היא דורשת מהם לוותר על כל הפריבילגיות הקולוניאליות מהן הם נהנים כיום במסגרת מדינת ישראל. אבל האם המעבר הזה מ"מתנחל" ל"אזרח" הוא באמת ירידת מדרגה – או שדרוג?
מחירה של הציונות לאלה שהיא מתיימרת להגן עליהם
נכון, הציונות הצליחה להקים מדינה בלעדית ליהודים. זה לא בא ללא עלות. הטיהור האתני והכיבוש של פלסטין – מה שהרצל כינה בצדק "קולוניזציה" – גבו מאיתנו ככובשים מחיר תודעתי ונפשי כבד, כשרבים מאתנו מתגוררים בבתיהם של הפלסטינים אשר אינם מורשים לשוב אליהם. משמעות הדבר היא שאנחנו צריכים להתעלם בהתמדה מהמצפון שלנו.
ברמה הבינלאומית, העמדת הפנים ש"ישראל היא ביתם של כל היהודים" גם מרחיקה יהודים ברחבי העולם מבתיהם האמיתיים – ממדינותיהם ומהחברות בהן הם חיים. גישה זו משקפת באופן מצמרר את הגישה שממנה סבלו יהודים ברחבי העולם, ובמיוחד באירופה, כאשר בני ארצם עשו פוליטיזציה של זהותם היהודית והתייחסו אליהם כאל יהודים ולא כאל אזרחים עמיתים השווים להם. הסכם ההעברה הוא דוגמה אחת לנקודת מבט זו, אשר שותפות לה הציונות והאנטישמיות האירופית. זה מסביר מדוע רבים כל כך האנטישמים התומכים בציונות, בעוד חברות מערביות שהן יותר אנטי-ציוניות נוטות להיות פחות אנטישמיות.
הקמת מדינה "בלעדית ליהודים" במקום מדינת כל אזרחיה פירושה גם שעל המדינה מוטל הנטל להגדיר "מהו יהודי" – לעתים קרובות מתקבלות החלטות שונות מהאופן שבו אנשים אלה רואים או מגדירים את עצמם. זה הוביל לאבסורדים כמו אנשים שאינם מזדהים כיהודים, ואשר לא יוכרו על ידי אף זרם ביהדות כיהודים, אשר הוכרו כיהודים לצורכי הגירה, כמו האפריקאנרים הנוצרים שעברו "גיור נוחות" מיד לאחר פירוק האפרטהייד בדרום אפריקה, או העולים הרוסים לישראל ש"דתם" אינה ברורה, או אפילו נאצים שנחשבו יהודים! הדבר הופך לאבסורדי עוד יותר כאשר פלסטינים שנולדו בארץ אינם מורשים לחזור למדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.
לבסוף, פוליטיזציה של הזהות עלולה לצאת משליטה. הזהות היא מה שמבדיל אותנו מ"אחרים", וכאשר קבוצה זהותנית מסוימת משיגה דומיננטיות על פני אחרות, הקבוצה עצמה עשויה לפצל את עצמה לתתי-זהויות, כשכל אחת רואה את השנייה כ"האחר". דוגמה עדכנית לכך היא דרום סודאן בעלת הרוב הנוצרי, שפרישתה מסודן בעלת הרוב המוסלמי על רקע דתי/עדתי הביאה לשקיעת המדינה בבוץ של מלחמת אזרחים בין-שבטית. האפליה בעשורים האחרונים נגד יהודים "אחרים", כמו יוצאי אתיופיה או מזרחים, היא דוגמה נוספת. אירועים אקטואליים שמציבים ישראלים מול ישראלים ומאיימים להידרדר ל"מלחמת אזרחים" מצביעים על הכיוון שאליו פנינו מועדות – אלא אם נתחיל לראות ולהתייחס זה לזה כאזרחים, ולא כיהודים או לא-יהודים.
הפתרון: מדינה דמוקרטית אחת
מעבר לדמוקרטיה יקרב אותנו לערכים היהודיים של להיות "אור לגויים" ולמצוות: "לא תרצח", "לא תגנוב", וחשוב מאוד – לאהוב ולכבד את הגר החי בקרבנו. היא תביא גם לשינויים מהותיים בשטח: הסרת מחסומים בתוך הארץ פירושה שלאנשים יהודים כנים שאינם מוקסמים מהקולוניאליזם אך חשים זיקה אמיתית לחלקים מהארץ (כמו, למשל, חברון), תהיה גישה אליהם, שכן הם לא יהיו "אזורים לא יהודיים". במקום לכפות זהות יהודית אחת, חד-תרבותית, שמוחקת את המקום שממנו באנו, דה-פוליטיזציה של הזהות תאפשר לנו גם לחקור את עצמנו ואת התרבויות והזהויות הייחודיות שלנו.
מעבר לדמוקרטיה יהיה גם ערובה לביטחון (דבר ש-75 שנה אחרי הקמתה, מדינת ישראל לא הצליחה להבטיח). קיומה של מדינה קולוניאלית אינו מותיר לפלסטינים ברירה אלא להתנגד. שחרור הוא, אם כן, הדרך האמיתית לשלום וביטחון ארוכי טווח. אכן, ארה"ב שלאחר העבדות או דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד לא הסתיימו ברצח-עם של המדכאים לשעבר – משום שהמדוכאים היו צמאים לשחרור, לא לדם. לא יהיה להם צורך להגן על עצמם בנוכחות מדינה דמוקרטית שיש לה מונופול על אלימות ואשר משתמשת בו כדי להגן על חיי אזרחיה ולא על פריבילגיות קולוניאליות.
לבסוף, מעבר לדמוקרטיה משמעותו קץ הציונות והקולוניאליזם המתנחלי בשם היהדות. סיום הערבוב הזה יסייע רבות לנטרול הרגשות האנטי-יהודיים באזור, שלפני הציונות היו הרבה פחות נפוצים מאשר האנטישמיות ששררה באירופה באותה תקופה.
כן, המעבר ממדינה בלעדית ליהודים למדינת כל אזרחיה יחייב את יהודי ישראל לוותר על פריבילגיות קולוניאליות. אבל אנחנו יכולים לעשות זאת. לא רק שזה נכון מוסרית, זה גם לטובתנו. כשם ששחרור העבדים בארה"ב שחרר את החברה כולה, שחרור פלסטין ישחרר גם את תושביה היהודים ויעודד תנועות דמוקרטיות דומות באזור לטובת הכלל. אני קורא לכולם לשקול היטב את האפשרות הזאת – האפשרות הטובה יותר – של שדרוג ממתנחל לאזרח, ממדינה בלעדית ליהודים למדינה דמוקרטית אחת.
