בנובמבר 2025 פרסמה ממשלת ארה״ב את אסטרטגיית הביטחון הלאומי (NSS) שמטרתה "למנוע שליטה עולמית של מדינות אחרות". המסמך מצביע על סין כיעד מרכזי, וקובע כי שלושת העשורים האחרונים של מדיניות אמריקאית, שכללו פתיחת שווקים לסין, השקעות בה ועידודה להצטרף ל"סדר הבינלאומי מבוסס הכללים" – היו "שגויים." בהתאם לכך, האסטרטגיה מכריזה על שינוי היסטורי: ארה״ב תאמץ "גישה משולבת" להשגת עצמאות כלכלית מסין לצד בניית כוח צבאי להרתעתה. המסמך גם מבהיר כיצד שינוי זה ינחה את מדיניות החוץ האמריקאית.
דיונים רבים בהתפתחויות האחרונות בוונצואלה, גרינלנד, איראן, סוריה ופלסטין לא נתנו את הדעת לעומק לשינוי זה, והתמקדו באירועים שטחיים או במושגים כמו אנטי־אימפריאליזם והזכות להגדרה עצמית. ניתוח זה מציע קריאה של המצב הגלובלי על בסיס האסטרטגיה המוצהרת של ארה״ב, במטרה להתמודד עמה. הדברים מוצגים לא כאמיתות מוחלטות, אלא כהזמנה לפעולה ולדיון מתואם בין שחקנים פוליטיים בעלי תפיסות דומות.
שינוי במדיניות ארה״ב באמריקה ובמערב אסיה
האסטרטגיה מעניקה עדיפות לחצי הכדור המערבי, ושואפת "למנוע מיריבים מחוץ לחצי הכדור [כגון סין] את היכולת להציב כוחות או לפתח יכולות מאיימות, או לשלוט בנכסים אסטרטגיים חיוניים". לשם כך מתכננת ארה״ב לגייס מעצמות אזוריות ולהרחיב את רשת בעלי הברית המקומיים שלה.
מעניין כי ארה״ב תתמוך בשחקנים קפיטליסטיים אך גם "לא תתעלם מממשלות בעלות תפיסות שונות" אם יש להן אינטרסים משותפים עימה. הממשל טוען כי האסטרטגיה "אינה מושרשת באידיאולוגיה", ומצהיר כי ארה"ב "הפיץ אידיאולוגיה ליברלית זמן רב מדי". אף שארה״ב ממשיכה לשאוף למשאבים אסטרטגיים, היא קובעת כי חיפוש מקורות אנרגיה כמו דלק "כבר אינו רלוונטי", בשל עצמאות כלכלת האנרגיה שלה – דבר המצביע כי פעולותיה כלפי ונצואלה וגרינלנד מונעות משאיפה להגמוניה אזורית ולא מנפט.
בהתאם לכך, משאבים יוסטו מאזורים אחרים, והדבר יביא לירידה היסטורית בחשיבות "המזרח התיכון". ארה״ב תשמור על יכולות התערבות צבאיות אך תימנע ממלחמות ממושכות ומשינויי משטר, ותבחר "לקבל את המדינות האזוריות כפי שהן". לאחר שלדבריה הצליחה להכפיף את האזור, בין השאר באמצעות משטרים למקומיים לאינטרסים של ארה"ב, יעדה המרכזי הוא "יציבות". אף שאיראן מוגדרת "גורם מערער מרכזי", היא נתפסת כמוחלשת, ולכן האזור מהווה פחות "מטרד". ארה״ב תעביר כעת את "נטל האחריות" למדינות האזור "להילחם ברדיקליזם ולבנות שלום."
מעבר זה למדיניות של התערבות מצומצמת עשוי להפחית פיצול זהותי הנגרם מבחוץ, אך ילווה בפעולות נוקשות יותר נגד גורמים המאיימים על יציבות. על שחקנים מהפכניים ודמוקרטיים להבין את ההזדמנויות והחסמים החדשים ולהתאים את דרכם.
משמעויות לשחקנים פוליטיים מקומיים
השינוי במדיניות הממשל האמריקאי מסביר מדוע הוא זנח את „הכוחות הדמוקרטיים הסוריים" לטובת סוריה מאוחדת—מהלך הסותר את תמיכת הקולוניה בתנועות בדלניות דרוזיות ועלוויות. המשא ומתן בין ממשלת סוריה להנהגת ה־SDF מרמז כי גורמים שאינם קשורים ל־HTS יצטרפו לממשל במסגרת הסדר זהותי בסגנון לבנוני. אף שמדובר במצב רחוק מלהיות אידיאלי, שינוי זה עשוי לאפשר מרחב לפוליטיקה פלורליסטית; על הכוחות המקומיים לנצל זאת כדי לקדם חזונות שאינם מבוססי זהות, ובמיוחד באמצעות קידום עימותים המתמקדים בזכויות האזרחים.
באשר לאיראן, ארה״ב מתמקדת בבלימת המשטר מלהיות "גורם מערער יציבות." משמעות הדבר היא שהיא תשקול כפיית שינוי משטר רק אם תעריך שהמשך קיומו של המשטר מערער יותר את היציבות מאשר נפילתו. גישה זו אינה מתיישבת עם האינטרסים של הקולוניה, השואפת לחסל משטרים לוחמניים ללא קשר לשינויים בהקצאת המשאבים האמריקאית. המשא ומתן הנוכחי מתמקד ככל הנראה בשאלת היקף הוויתורים שהמשטר האיראני יהיה מוכן לעשות, והאם יבחר במהלך של נורמליזציה לשם הישרדותו. לנוכח ההיסטוריה של תיאום טקטי בין איראן, ארה״ב והקולוניה בעת משברים—כגון פרשת קונטרה ו״מבצע צדף״ — תרחיש כזה הוא אפשרי. עד כה, סין לא הביעה נכונות לתמוך באיראן מבחינה כלכלית או צבאית באופן שיטיל נטל משמעותי על משאבי ארה״ב באזור. האם מצב זה ישתנה — נותר לראות. על כוחות אנטי־אימפריאליסטיים ודמוקרטיים באיראן לשים לב לשינויים הללו.
מעצמות אזוריות כגון טורקיה, ערב הסעודית, קטר ופקיסטן סירבו לתמוך בפעולה צבאית נגד איראן, שכן גם להן יש עניין ביציבות, והן מבינות כי החלשת המשטר האיראני משרתת את ההגמוניה של הקולוניה, אשר כיוונה כלפיהן לאחרונה צעדים או איומים. מדיניות „העברת הנטל" של ארה״ב משמשת אור ירוק למדינות אלו להתחזק. מנגד, התמיכה האמריקאית המתמשכת במשטרי המפרץ מותירה מרחב מצומצם לכוחות דמוקרטיים מקומיים, אשר עשויים למצוא כי פעילות חשאית והסתננות למוסדות, כהכנה להזדמנויות עתידיות, הן הבחירה האסטרטגית הטובה ביותר עבורם.
בלבנון, חלק מהארגונים הפוליטיים תומכים בתוכנית האמריקאית לנורמליזציה עם הקולוניה, בעוד שחזבאללה הצהיר כי הוא „פועל תחת הוראותיו" של המנהיג העליון של איראן. כוחות אנטי־אימפריאליסטיים מקומיים צריכים להישאר מחוץ לדיכוטומיה הזו, ולהציג שיח אנטי־ציוני המבוסס על האיום של הקולוניה על לבנון, ולא על השתייכות דתית. עליהם לנצל את מדיניות אי־ההתערבות של ארה״ב כדי לקדם מדיניות המשחררת את האזרחים משליטתם של מנהיגים עדתיים, ולבנות יכולת קבלת החלטות ריבונית.
בפלסטין, ארה״ב ממשיכה בתמיכתה בקולוניזציה של מתנחלים ושואפת לשים קץ ל״אי־יציבות״ באמצעות קריאה לפירוק ההתנגדות מנשקה. מצב זה מחייב חזית פלסטינית מאוחדת שתסרב לוותר על הריבונות. מנגד, ״הפסקת האש״ שנכפתה על ידי ארה״ב — או ״רצח עם איטי יותר״ — היא גם תוצר של מיקוד זה ביציבות, והיא עשויה לסכל את תוכניות הקולוניה להרס אתני בגדה המערבית. על ארגונים פלסטיניים לנצל את התקרה שנוצרה על האלימות הציונית כדי ליזום עימותים לא־אלימים עם הקולוניה, מבלי לוותר על הזכות להתנגדות מזוינת, כולל התנגדות אזרחית ועממית; להוביל מאמצים גלובליים לבידוד הקולוניה מבחינה פוליטית, כלכלית ואקדמית; לנהל מאבק משפטי; ו – חשוב מכל – מאבק נרטיבי המתמקד בחזון הפלסטיני ההיסטורי של מדינה דמוקרטית אחת במקום מדינה יהודית.
